אני מפריע- משמע אני קיים
כתבה: ענת אשד יועצת לצוותים חינוכיים 

לפי הגישה האדלריאנית – כל  אחד מאיתנו רוצה להשתייך ולהצליח. אפשר לראות את זה בהתרגשות הגדולה של הילדים הקטנים שמצטרפים לבית הספר לכיתה א.   הם ברובם נרגשים מאוד, משתפים פעולה ונרתמים לכל משימה. ד"ר אלפרד אדלר מדבר על  הצורך בתחושת השייכות שנוצר תוך כדי תרומה ומועילות.  כל אחד צריך להרגיש בעל ערך,  נחוץ ויכול. הבעיה היא שדברים משתבשים בדרך. 

אפשר לחלק את הקשיים בבית הספר ל:

א.      קשיים אובייקטיביים. (קשי ריכוז – למידה וכו')

ב.       קשיים בגלל  אימוץ דרכים מוטעות לשייכות.

 א. קשיים אובייקטיביים:

כאן יש מקום לתקשורת נכונה ומערכת של אמון הדדי עם המורה. מורים בדרך כלל קולטים די מהר שיש לתלמיד בעיית למידה. כאשר מורה מצביע על קושי – כדאי קודם כל  לבדוק אם המקור הוא בקשיי למידה או  ויסות ושליטה עצמית.ישנם הורים שקשה להם לקבל את העובדה שלילד שלהם יש קשיים. אך ככל שנקדים להכיר במצב ונתגייס לטפל בו בעזרת גורמים מקצועיים, לאחר אבחון, כך נדאג שהילד שלנו יקבל את הכלים המתאימים.עזרה נכונה תאפשר לילד להשתלב, לעמוד במטלות ולהרגיש מסוגל ויכול.כיום הגורמים המטפלים התמקצעו. ניתן לאבחן ולדעת די במדויק מה מקור הבעיה ולתת לה טיפול. במקרה של קושי אובייקטיבי – אימוץ הרעיון ש"דברים יסתדרו בעצמם..." יכול רק להזיק, כי בינתיים הילד צובר חוויות של כישלון והדימוי העצמי שלו מתדרדר.  התפקיד שלנו כהורים לילדים בעלי קשיי למידה והתנהגות  הוא תפקיד קשה ביותר. אנו נדרשים לגייס המון כוחות. אנו נדרשים להמון סבלנות. ואנו חייבים ללמוד כיצד לעודד. (ראו מאמר בנושא : להיות מורים  מעודדים ). בכדי לחזק ילד מתקשה, עלינו להאיר את נקודות החוזק שלו ולאפשר לו חוויות של הצלחה.  ישנם הורים שממוקדים בקושי וקשה להם לראות את נקודות החוזק של הילד שלהם. רבות הדוגמאות על  ילדים בעלי קשיים שהצליחו והתקדמו בחיים- בעיקר בגלל הביטחון שלהם בעצמם.  בגלל שהם חוו חוויות של הצלחה ולא היו ממוקדים רק בקושי. אם האבחון אינו מוצא שום בעיה אורגנית, כנראה שההתנהגות השלילית והקשיים נובעים  מאימוץ דרכים מוטעות לשייכות:

 ב. דרכים מוטעות לשייכות:

אלפרד אדלר  הגדיר התנהגויות לא רצויות או  מפריעות כדרכים מוטעות לשייכות.

כאשר  ילד לא מוצא את מקומו בחברה בדרך חיובית של  מועילות ותרומה, שתגרום לו לתחושת שייכות ותחושת ערך, הוא  מוצא את הדרכים השליליות.אפשר לראות הסלמה בדרכי הפעולה המוטעות: מהעסקת יתר למאבקי כוח,  ממאבקי כוח לנקמה עד לייאוש. העסקת יתר:

ילד שאינו מוצא את מקומו בדרך של מועילות ותרומה יהיה פעיל  בהעסקת יתר.  זהו התלמיד שמנדנד, לוחש, מאחר, מפריע ... הגישה האדלריאנית מסבירה  שמטרת ההתנהגות הזו היא  כדי לקבל מקום בחברה. תלמיד כזה יהיה מוכן לספוג  כעסים  ועונשים כדי שנתייחס אליו. זהו התלמיד שישכח את המחברת - לאוו דווקא בגלל שלא הכין שיעורים – אלא כדי לגרום למורה לדאוג ולהתעניין בו יותר, אולי גם לכתוב מכתב להורים, וכך, פתאום, הוא זוכה ליחס שלא קיבל כאשר הכין  ועשה הכול כפי שצריך. כאשר אנו המבוגרים מבינים שהילד נמצא כעת במצב של העסקת יתר, מוטלת עלינו החובה לנסות ולהעביר אותו למקום אחר... למקום של תרומה ומועילות ומציאת ערך בהתנהגות חיובית.

 מה עושים?

נוכל לדעת שהילד שלנו נמצא בשלב של חיפוש תשומת לב בדרך שלילית, לפי תגובת המורה.

כאשר המורה מרבה להעיר לו בכיתה, כאשר המורה פונה אלינו ומצביע על כך שהילד שלנו לא פנוי  ללימודים ועסוק בהפרעות, איחורים, או אינו מכין את המטלות כפי שהוא נדרש...  פנייה זו צריכה להדליק אצלנו את הנורה שאומרת: " הילד שלנו מחפש להיות שייך והוא עושה זאת בדרך מוטעת..." במקרה כזה חשוב מאוד לנסות ולבקש את שיתוף הפעולה של המורה. נוכל להסביר למורה שנראה לנו שהילד מחפש מקום בכיתה. נוכל לבקש מהמורה לנסות ולהתעלם מההתנהגויות המפריעות, ולנסות ולחזק את הילד בהדגשת מקורות הכוח שבו. (אין זו בקשה פשוטה כלל וכלל ואנו חייבים בשיחה עם המורה להבהיר  עד כמה אנו מודעים למאמצים הנדרשים מצידו...)

כדאי מאוד לספר למורה על אירועים חיוביים שקרו עם התלמיד,  כדי לקרב ביניהם ולאפשר למורה לראות צדדים נוספים. מומלץ לקיים פגישות עדכון בתדירות גבוהה, עד שנרגיש שהילד נרגע ומתחיל למצוא מקום אחר.

בבית , במקביל, לא כדאי לתת נפח מיותר לאירועים שקורים בבית הספר, כי כך הילד בעצם משיג את המטרה הלא מודעת שלו: להשיג תשומת לב.חשוב להבין שמתפקידנו לאפשר לילד להכיר את כוחותיו ויכולותיו בדרכים של עשייה חיובית.כדאי מאוד לאפשר לקיחת אחריות על תפקידים מסוימים בבית:  טיפול בחיות, טיפול באחים קטנים, טיפול בעציצים, קניות מסוימות, הכנת ארוחות וכו'...כדאי מאוד  להקדיש זמן לטיפוח הקשר עם הילד.  לשוחח  - לשתף – לבלות.

 מאבקי כוח:

 השלב הבא – הוא שלב של מאבקי כוח.

התלמיד שנדנד, הפריע, התיש – מקבל, באופן טבעי, תגובות לא נעימות מהמורה  והדבר יוצר אצלו כעס ועלבון.תלמיד כועס ופגוע הוא תלמיד שלא ישתף פעולה. הוא תלמיד שיעשה דווקא. הוא תלמיד שמסוגל גם לחבל בפעילות, לפגוע ולהכאיב.מורה שנכנס למעגל של מאבקי כוח עם תלמיד מגיב גם הוא בכעס וברצון לפגוע, להעניש ולהכאיב.

גם המורה וגם התלמיד יוצאים פגועים מהדינאמיקה הזו.  גם המורה והתלמיד מרגישים  פגיעה בערך.

 מה עושים?

כהורים יש לנו כאן תפקיד של מגשרים.אנו יכולים בקלות להישאב למאבק הכוח של הילד שלנו ולפתוח חזית מול המורה שמתעמת איתו. השאלה היא מה נשיג בכך?  מה יקרה לילד? האם הוא יצליח להתרכז בלימודים כשהוא נמצא במצב כזה?  האם הוא  ישתחרר מהכאב? מהעלבון? האם כך הוא ילמד כיצד מתנהגים בכיתה? כיצד  לוקחים חלק פעיל בחברה באופן חיובי?

כהורים יש באפשרותנו ל"כבות את האש". לשוחח עם המורה ולהסביר לו שאנו מודאגים מהמקום שבו הילד שלנו נמצא.  שאנו מבינים שהילד משתמש באסטרטגיות לא נכונות למציאת

מקום וייחודיות. נבקש את עזרת המורה וההתגייסות שלו לעזור לילד שלנו למצוא מקום אחר בקבוצה.  אני ממליצה שבמקרה כזה נקבע פגישה קבועה (לפחות פעם בשבוע) משולשת:

מורה – הורה – ילד.

פגישה כזו תשיג כמה מטרות:

א.      שיחה קבועה יכולה להפיג מתחים וכעסים ולגרום להתקרבות והבנה בין הילד למורה.

ב.       אנו משמשים מודל לילדים שלנו. זו הזמנות ללמד את הילדים הלכות תקשורת ומשא ומתן.

ג.        אנו משדרים לילד שלנו וגם למורה שהמקום שלו בבית הספר מאוד חשוב לנו. זה     בהחלט יכול לשפר גם את היחסים שלנו עם הילד.

ד.       כדאי מאוד שבשיחות הללו נתייחס להתקדמות ולמאמצים שעושה הילד. וננסה לעזור     למצוא תפקידים מעניינים שיאפשרו לו  תחושה של ערך והצלחה.

 

ע"י מתן תשומת לב חיובית, ע"י יציאה ממאבקי כח וע"י חיזוק תכונות חיוביות ועשייה חיובית של הילד – נעזור לו להתגבר על התנהגויות מפריעות שלו  ולפתח את תחושת השייכות שלו בדרכים חיוביות.

 

           

 

             

        


כל הזכויות שמורות לענת אשד