טיולי השואה – ציניות במיטבה

"מבצע לעובדי מדינה: נופש בפריז ללימודי שואה" (עיתון הארץ – 22/1/2014).

אמא שלי ניצולת שואה. בגיל 9 יחד עם אח שלה והוריה נזרקו מהבית ברומניה והתחילו לנדוד בחורף הצפוני לכיוון אוקראינה. לאחר כמה חודשים של הליכה בשלג ובקור, באחד הלילות סבתא שלי יצאה לחפש אוכל ונתפסה על ידי חיילים. הם היכו אותה עד מוות. אמי מספרת שבבוקר הראו לה ערימה של גופות ואמרו ששם היא נמצאת.

אני מספרת את הסיפור האישי כדי להסביר שאני קצת יודעת מה זאת אומרת "השואה". שספגתי קצת מהילדה היתומה שהפכה לימים להיות אמא שלי. הילדה ששרדה והצליחה לבנות משפחה ולגדל שלושה ילדים. היא לא שיתפה הרבה – אבל כל חוויה שהיא סיפרה נצרבה בתודעה ונדמה היה לי כאילו אני שם איתה. כל ההקדמה הזו כדי לשכנע שאני האחרונה שתהיה נגד הנצחת השואה. תפקידנו לזכור ותפקידנו לדאוג שהדורות הבאים יזכרו. מחויבים אנו ב"הגדת לבנך ובנותיך".

אבל מאוד מקומם לקום בבוקר ולקרוא בעיתון ש"עשרות עובדי מדינה מאושרים יעלו על טיסה לבלגיה כדי ללמוד על השואה". זה התחיל ב"פסטיבל השואה" עם טיולי התיכוניסטים לפולין וממשיך עם "שואה כיף של עובדי המדינה" – ממש מזל שהייתה שואה. אולי נמשיך הלאה עם הרעיון ונבנה "פארק שואה" – איך לא חשבו על זה קודם? נכין מודל של מחנה ריכוז עם תאי גזים כדי שאנשים יבואו לבלות ולהרגיש איך זה היה. זה "ירגש" ויכול להכניס הרבה כסף ליזמים. זה "יחבר" לשואה….. לא? למה לא? זה לא מה שאנחנו עושים עם הילדים בפולין?

האמנתי כך גם כשבנותיי נסעו לפולין במסגרת בית הספר. הן כמובן נסעו עם הכיתה כי חשבתי שאסור לי למנוע מהן להיות עם החבר’ה. לרגע לא חשבתי שהנסיעה חשובה להנצחה. הן יודעות ומבינות (כמובן שזה בלתי אפשרי להבנה) היטב. די היה להן לצפות בקלטת העדות של סבתא שלהן ב"יד-ושם" כדי להבין את גודל הזוועה. נרתעתי אז ואני נרתעת היום מהמחשבה שנעשית בזכות השואה חגיגה שלמה.

חגיגה שבה ישנם כאלה שעלולים לומר "איזה מזל שהייתה שואה" ולצערי ישנם כרגע הרבה שאומרים זאת בליבם.

1. סביר להניח שישנם המון פולנים שמחייכים ומרוצים. אנשי העסקים בפולין ש"עושים קופה" הם בוודאי אומרים לעצמם: "מזל גדול שהישראלים החליטו לצ’פר אותנו ולהגיע לכאן לבכות על ההורים שהרגנו להם". כל בעלי בתי המלון, הסעדה, תיירות – איזה כיף! כל כך הרבה ישראלים מגיעים ותומכים בכלכלה הפולנית. איזה מזל הם אומרים לעצמם שהייתה שואה. רצחת וגם ירשת.

2. סביר להניח שישנם הרבה מאוד גופים כלכליים בארץ שמרוצים. כל חברות התיירות ומדריכי הטיולים. הטיולים לפולין ולמחנות ההשמדה פותרים להרבה מאוד משפחות בעיות כלכליות.

3. וסביר להניח שישנם גם תלמידים מרוצים – גיבוש, עוברים בדיוטי, לנים במלונות, איזה כיף לטוס יחד, להצטלם בשלג, איזה נופים מדהימים, כמה נחמד, "איזה מזל שהייתה שואה…".

הציניות שבה אני כותבת מקוממת? ואולי טיולי השואה האלה הם ציניים?

כי אני מאמינה שכדי לזכור את סבתא שלי ואת שאר הסבתות והסבים שהושמדו על ידי רוצחים לא צריך לנסוע רחוק. לא צריך לטוס ולעבור בדיוטי. מספיק רק לשמוע עדות אחת של ניצול או לקרוא את הספרים או לעבור השתלמות לא ראוותנית ואמיתית ב"יד ושם" או ב"לוחמי הגטאות" – ואולי חלילה גם לאמץ ניצול זקן? אולי לעזור לו לעבור את החורף? ואולי את כל הכספים שנמצאים בארץ בזכות אותם האנשים שסבלו – אולי הגיע הזמן להעביר את הכספים האלה לזקנים ששרדו והם זקוקים להם? אולי נלמד את הילדים חמלה בכך שנדאג לשורדים?

צר לי, צר לי על הציניות שבה אנחנו חיים ומובלים. הנסיעות לפולין הן בעיני הובלה של עם שלם כמו צאן.

המאמר התפרסם ב"סלונה" -למעבר למאמר לחצו כאן 


כל הזכויות שמורות לענת אשד