הילד שלי והילד שבי    מאת:  ענת אשד - יועצת להורים ולצוותים חינוכיים 


בבואנו להיות הורים עלינו לזכור שיש לנו תפקיד.
אנו אמורים להיות המבוגרים האחראים ותפקידנו להורות לילדים את הדרך, כדי שיהפכו להיות בוגרים עצמאים.ישנם הורים שאינם בשלים נפשית. וישנם שעדיין לא ברור להם תפקידם ההורי. אני שומעת מהורים הצהרות חינוכיות שאין בינם ובין טובת הילד שום קשר.

ישנם הורים שנמצאים בנתינה מתמדת.
הם עושים עבור הילד ומספקים לו הרבה מאוד שירותים שהילד יכול וצריך לעשות לבד. הורה כזה מרגיש משמעותי ומאמין שהוא הורה טוב, אבל הורה כזה אינו רואה את טובת הילד, אלא עסוק בצרכים האישיים שלו. "אני נותן- אני משמעותי".   זה ההורה שנותן את הנשמה עבור הילד. מנסה להוריד עבורו את הכוכבים מהשמיים, אבל הילד גדל להיות ילד רודן שתלטן וילד שמצפה שדברים יעשו עבורו.  הורה שנותן מעל ומעבר מצפה שהילד ילמד לתת. בסופו של דבר גדל ילד שלומד לקבל.  הורים אלה באים אח"כ לייעוץ כשבליבם הרבה מאוד כעס על הילד. "איך הוא עושה לי את זה?" "מדוע הוא מנצל את טוב ליבי?" אני נותן ונותן וזה לא מספיק.  רק כשההורה מבין שהתפקיד שלו הוא לא נתינה ללא גבולות. שהנתינה הזו היא לא הצורך של הילד אלא הייתה הצורך האישי של ההורה. רק אז ההורה מסוגל לעשות את השינוי הנדרש- ולהתחיל לראות באמת את הצרכים של הילד.

הורים שעסוקים בעצמם נמצאים בדרך כלל בקצוות. או שהם ותרנים מדי או שהם נוקשים מדי.  בכל מקרה לא טובת הילד עומדת מול עיניהם.                                              

הורה וותרן עושה זאת מתוך חוסר רצון להעמיד גבולות או להתעמת.לפעמים הוא מוותר מתוך עייפות החומר. לאחר יום עבודה קשה שבו הוא נדרש לגייס את כל כוחות הנפש- מגיע ההורה העייף לבית ורוצה שקט תעשייתי. הורה כזה יאפשר לילד לעשות דברים שאינם רצויים לא לילד ולא למשפחה- רק כדי לא להתווכח.                               

ומנגד נמצא ההורה הנוקשה. גם הוא עסוק בעצמו. גם הוא רוצה שקט תעשייתי וחשוב לו שהדברים יעשו בדיוק כמו שהוא חושב שהם צריכים להיעשות. הורה כזה הוא בדרך כלל שתלטן וכעסן.                                                                                        

הורים שאינם בוגרים, עסוקים בעצמם במקום לראות את טובת הילד.

ההורה הנעלב:  משתתפת באחת הקבוצות סיפרה ושיתפה על העלבון ותחושת הפגיעות שחשה,כשהילדה שלה בת ה- 5 אמרה לה שהיא רוצה לעבור לגור אצל סבתא.  "שאלתי אותה אם היא כבר לא אוהבת את אותי" סיפרה האם.  מצבים כאלה קורים.  פתאום מבלי לתכנן, אנו ההורים חוזרים להיות הילדים הקטנים הפגועים.  משהו שנאמר מפעיל את מנגנון העלבון. הילד הקטן שבתוכנו מתעורר לחיים. הוא נפגע נעלב ולא תמיד מצליח להתרומם להתחזק ולראות את הילד שלנו.  לפעמים אנו נעלבים ונפגעים מהילדים שלנו- ולפעמים אנו נעלבים ונפגעים במקומם. בכל מקרה, כשהילד שבתוכנו משתלט עלינו- הוא משבש את התפקוד ההורי. אנו פועלים אז בהשפעת הרגש במקום לפעול באופן רציונאלי ומקצועי. הילדה שרוצה לעבור לגור אצל הסבתא: האם יתכן שהילדה רוצה לומר לאם "אני לא אוהבת אותך"? יותר הגיוני וריאלי שהילדה ממוקדת בעצמה. היא רוצה שהאם תחזר אחריה, תתחנן. אולי יש לילדה צורך לפגוע? ואולי באמת טוב לה כלכך אצל הסבתא והיא רוצה להיות שם? הורה שאינו עסוק בעצמו מסוגל לקבל מסר כזה כאיתות.

הורה בוגר ישאל את עצמו: מה הילד שלי מנסה לומר לי? האם הילד מנסה לשחק ברגשותיי? אולי הילד שלי מספר לי שקשה לו? הכול יתכן- אבל ככל שההורה ינסה להתמקד בילד ופחות בעצמו- הוא יהיה מסוגל לטפל באירוע עניינית. במקום לשאול את הילדה אם היא הפסיקה לאהוב את האם- רצוי לשאול את הילדה למה היא זקוקה/רוצה בשינוי. חשוב שנזכור שכהורים אנו הדמויות הכי משמעותיות עבור ילדינו – בכל גיל. אנשים מדווחים על כך שגם כשההורה כבר אינו בחיים הוא קיים ומלווה אותם ברגעי ההצלחה וברגעי הקושי. ישנם הורים שאינם מודעים להשפעה שלהם ולעוצמה שלהם על ילדיהם.                                                        
רגעי המשבר והשפל מגיעים כשהילדים,כשלב התפתחותי טבעי, מנסים ליצור נפרדות. בסביבות גיל שנתיים הילדים שעד עכשיו היו מחוברים להורים באופן סימביוזי מתחילים לצמוח, לגדול ולהיפרד זמנית. הספרות מכנה את התקופה הזו גיל ההתבגרות הראשון- גיל המרד או גיל השנתיים הנוראיות. זה הגיל שהילדים מתחילים לבדוק את גבולות האפשר והמותר. וזה הגיל שהילדים מתחילים להיות "דובון לא-לא" כי כך הם מתחילים לבנות את הזהות האישית שלהם. להורים רבים קשה מאוד להכיל את המרד הזה. הם לוקחים את הלא באופן אישי.בתקופה הזו יתכן שילד יבקש להיות צמוד יותר להורה אחד ויתרחק מההורה האחר. אני פוגשת הורים שנפגעים עד עמקי נשמתם מהדחייה של הילד.

הדבר גורם להורה להיעלב- לכעוס ולהתרחק מהילד. "אם הוא לא רוצה אותי, לא צריך" או שיש הורים שפשוט לא מאפשרים וכופים את עצמם על הילד. "אני ההורה ואני הקובע"!!!באחת הקבוצות השתתף הורה שסיפר על כך שהילדה שלו מתעלמת ממנו כשהוא חוזר הביתה.הוא סיפר שהוא ממש מרגיש נעלב וניפגע. הוא ניסה "לקנות" אותה במתנות. לחזר אחריה. אבל הילדה התעלמה והוא המשיך להרגיש דחוי ולא הבין איך זה יכול בכלל לקרות. ברגע שההורה הבין שזה חלק מתהליך של התפתחות. הוא יכול היה לראות את הילדה ולא להיות שקוע בעצמו. הוא קיבל הנחיות לפעולה ולאחר מספר פגישות הוא דיווח לקבוצה שהיחסים ביניהם חזרו להיות כשהיו.

 הורה שלא התבגר עלול להפוך את הילד שלו לילד הורי.

אלה ההורים שעסוקים בעצמם ובמצוקות שלהם וגורמים לילד לדאוג להם ולצרכיהם. הילד מרגיש שההורה חלש וזקוק לו והוא הופך להיות ילד שמטפל במבוגר.  פגשתי נשים שהתגרשו והפכו את אחד הילדים לתחליף בן-זוג. הוא תפקד כמו חבר לחיים. שימש כאוזן קשבת וכמשענת. ילד כזה מרגיש מצד אחד תחושת יכולת ועוצמה, אבל מצד שני הוא מאבד את הילדות- ועל כתפיו מוטל עול לשמור על ההורה החלש. זהו ילד שעלול לגדול כאדם בודד. כאדם שאין לו עצמו על מי להישען. אדם שמוחק את הצרכים שלו מפני הצרכים של ההורה. כפי שנאמר, הורות זה מקצוע. בתפקידנו ההורי עלינו להפעיל פחות אמוציות.                                                                           

לסיכום: 

ביחסינו עם הילדים שלנו עלינו להשאיר את הילד הקטן שבתוכנו – הילד הדואג הזקוק לנחמה - בצד.

במקום לשאול מה הילד אומר לי עלי- עלינו לבדוק מה הילד אומר לי עליו.

אומנם אני ההורה שהבאתי את הילד לעולם- אבל הוא לא כאן כדי לספק את צרכי.

בכדי לגדל נכון את הילד שלי- עלי לראות אותו ואת הצרכים שלו.

כשדברים משתבשים על ההורה לבדוק באופן רציונאלי את ההתנהלות שלו.

קריטריון חשוב שעוזר בבדיקה אם ההתנהלות נכונה –

היא אם היא תואמת את תפקידנו ההורי לגדל ילד שישתלב בחברה כבוגר עצמאי ובריא.


מאחלת לכם הרבה הרבה נחת- 
ענת 


כל הזכויות שמורות לענת אשד