אין כניסה לילדים שמנים-  על "משטרת היופי" 

"משטרת היופי" עובדת שעות נוספות עם פתיחת עונת הרחצה ויש לה כללים מאד ברורים. הילדים מפנימים בגיל צעיר מאד את המסר, על-ידי הערות מהסביבה ולפעמים גם מהוריהם על לבוש ומראה

עם פרוץ הקיץ יוצאת לפעולה באופן נמרץ ביותר "משטרת היופי". היא אכזרית ונוקשה, ויש לה סטנדרטים מאוד ברורים. זו משטרה עם עונשים מאוד כבדים, כי היא שולחת את "החוטאים" לכלא הבדידות. המשטרה הזו מדהימה כי "החוטאים" הפנימו את המסר אחרי הערה אחת בלבד. והם לבד מענישים את עצמם, ובמקום לצאת, לבלות וליהנות, הם נשארים בחדרי חדרים או תחת מעטה הלבוש, ולא מרשים לעצמם להיכנס למים – לשחות בבריכה או בים.

זהו שוטר שנמצא בכל אחד מאתנו, כי אנחנו סופגים את הכללים מגיל מאוד צעיר. הילדות שמשחקות עם ברבי מפנימות היטב את מודל היופי וגם הבנים מפנימים מהר מי הם יפי הבלורית. במידה והילדים משום מה לא שמו לב- ההורים והסביבה יעזרו להם להפנים בעזרת הערות ספציפיות על לבוש ומראה.

וכך בדממה מתקיימת בקיץ בבריכה או בים סלקציה. סלקציה שמגדירה למי מותר ליהנות ולבלות. סלקציה אילמת של יפים ורזים, והשאר? כל האחרים? השמנים? יכולים להתנחם באכילת עוד עוגה.

לא מזמן בילינו בפסטיבל בירה באחת מהבירות באירופה. באוהל ענקי חגג המון רב בריקודים, מוסיקה ואוכל. ופתאום שמתי לב למשהו שהיה לי שונה ומוזר. שמתי לב שמדובר בקהל מעורב – זקנים וטף, משפחות שלמות רוקדות ונהנות. שאלתי את עצמי כמה פסטיבלים כאלה קיימים בארץ? כמה זקנים מרשים לעצמם להשתתף בארץ במסיבות עם צעירים? אין מצב! אולי כי גם הם לא עוברים את הסלקציה של משטרת היופי? אולי כי אנחנו עסוקים מדי בקנקן? בחיצוניות? אז נכון שצריך לשמור על היגיינה ויופי, וכדאי לא להשמין כי זה לא בריא (וגם לא כדאי להיות רזה מדי), אבל התחושה היא שאנחנו מרשים לעצמנו להיות שופטים, פולשניים ומחנכים. בעיקר סובלים מכך אלה שלא עומדים בסטנדרטים.

לא פשוט לגדול כילד שמן. כשרוצים לתאר במי מדובר קל מאד להגיד "זה הילד ההוא השמן". ילד שמן מודע לבעיה וגדל בתחושה של חוסר יכולת לשלוט בדחפים. זו תחושה מחלישה וכך תחושת הערך שלו יכולה להיות מאוד נמוכה. ישנם אנשים וגם ילדים שמרשים לעצמם לתת עצות מבלי שנשאלו, להיכנס לצלחת ולהציע מה לאכול ומה לא לאכול.

דימוי הגוף ותחושת הערך נבנים בעיקר בבית. הרבה מאוד הורים עלולים להשפיע על דימוי גוף ירוד בהערות שלהם ובהתייחסות המיוחדת שהם נותנים לחיצוניות וגם לאוכל. חשוב שההורים יפנימו שהם מתפקדים כמו ראי עבור הילדים. הילדים מתבוננים בהורים ומקבלים מהם את המסר: "את נראית נפלא" או "אוי ואבוי איך שאת נראית". הם שומעים את הקולות שלנו שאומרים – "למה לבשת את החולצה הזו"? "והתסרוקת"?" ואת רזה מדי או שמנה מדי…". בין יתר התפקידים, להורים גם תפקיד בבניית דימוי גופני חיובי. הילד מפנים את נקודת המבט של ההורה. אם ההורה מתבונן על הילד שלו בהתפעלות הילד יקבל כלים להתפעל מעצמו.

ישנם הורים לילד שמנמן שמתקשים להביט בילד שלהם בהתפעלות. הורים אלה מוצאים את עצמם בתסכול מתמשך. חשוב להם שהילד יאכל בריא ויראה בריא. הבעיה היא שככל שההורה מתעסק יותר ויותר עם הנושא הוא מהווה מראה ביקורתית ומחלישה. להורים ביקורתיים יהיה קשה לא לומר מילת ביקורת על ילד שלא נראה כפי שהם מצפים ממנו. ישנם הורים שאינם עושים הפרדה בינם לבין הילד ומתוך סימביוזה וגם פולשנות מתעקשים עם הילד על דיאטות. הם מנסים לפקח על האוכל ועל הכמויות ובכך מעבירים לילד מסר שיש בעיה. ילד שמרגיש שיש לו בעיה עלול לנחם את עצמו באמצעות אוכל. השיטה של לנסות לעשות לילד שמן שטיפת מוח – להסביר לו שלא כדאי לאכול ולנסות לפקח על כמויות האוכל, אינה מוכיחה את עצמה.

כל הורה הוא סיפור וכל ילד הוא סיפור. כדי שהורה יצליח לחזק את הילד שלו הוא צריך להיות מסוגל להתמקד בדברים החיוביים שבילד ולטפח את היכולות. העבודה של הורה לילד שמן היא קשה שבעתיים כי הבעיה מאוד בולטת וקשה להתעלם. נשמע פשטני אבל הורים יכולים לעזור לילדים לטפח דימוי גוף חיובי רק אם הם יתמקדו בחיובי. על ההורים להבין שבמקום לנסות לשלוט, במקום להטיף או לספור קלוריות, ניתן לעזור אם מתמקדים במה שנמצא בתוך הקנקן.

הורה יכול לעזור באמצעות אמפטיה, הקשבה והרבה עידוד. במקום להיות הורה פולשני וביקורתי – להיות הורה מחזק ומנחם. לצאת עם הילד לבריכה ולים – ליהנות, לשחות ולשחק. אם "אנשים טובים" יעירו משהו על שומן, חשוב לומר לילד ש"חבל שיש אנשים שמה שמעסיק אותם זו החיצוניות אבל אנחנו יודעים שמה שחשוב באמת זו הפנימיות – ואתה ילד מקסים!". אם נאמין ונחשוב שהילד שלנו מקסים, הוא ירגיש ויאמין שהוא מקסים.

המאמר התפרסם ב"סלונה" 



כל הזכויות שמורות לענת אשד