מה למדת בגן היום ילד מתוק שלי?
אומנות השיחה עם הילדים
כתבה: ענת אשד (M.A. בחינוך)


אם כאשר אתם שואלים את הילד/ה שלכם : "איך היה בבית הספר?" והתשובה שאתם מקבלים היא :"כיף"...  הנכם מוזמנים להצטרף ל"מועדון..."     יתכן שהתשובה היותר מפורטת לשאלה – תהיה : "הכל בסדר"...   אבל התחושה שלנו ההורים כאשר אנו מקבלים את התשובה היא שלא – "זה לא בסדר..."   אנחנו רוצים לדעת יותר...

לא יתכן שבשעות שעברו בבית הספר לא קרה כלום... ולא יתכן שכל הזמן הזה הכל היה כיף...! לא רבתם? לא כעסתם? כולם היו נעימים ונחמדים... באמת?? "איזה כיף..."

מה עושים?

א. משתפים:

כדי לגרום לילדים שלנו לשתף אותנו עלינו ללמד אותם את מלאכת השיתוף.

זאת אומרת שעלינו להתחיל ולשתף בחוויות שעוברות עלינו במהלך היום.

לספר אנקדוטות, פגישות עם אנשים/ חברים , מטלות, מחשבות, רגשות....

יש לכך המון רווחים.

בעזרת הסיפורים שלנו אנו מרחיבים את עולמם של הילדים. הדבר  מאפשר להם להכיר את ההורים ולראות שיש להם כובעים נוספים. השיתוף מגביר את תחושת השייכות ואת תחושת הערך. הילדים מקבלים מסר שהם מספיק חשובים  ובוגרים כדי לדעת על הדברים שקרו לנו.

וכמובן שבמיוחד בגיל הצעיר – אנחנו מהווים מודל להתנהגות.

רבים הסיכויים שלהורים משתפים יהיו ילדים שישמחו לספר ולשתף.

 

ב. מקשיבים:

מלאכת ההקשבה קשה יותר מהשיתוף.

בהקשבה לשפת הגוף תפקיד מכריע.  אנו משדרים התכוונות בעזרת העיניים והריכוז.

כשהילדים  שלנו מנסים לספר לנו דבר מה, ואנו לא קשובים- אנו גורמים לו לתחושת ריחוק – ניכור ובדידות.

זו תחושה כואבת ולא נעימה וכדי להימנע ממנה הם לא ינסו לשוב ולספר.

עדיף לומר : "מאוד חשוב לי להקשיב למה שאת/ה רוצה לספר, אך אני כרגע ממש לא פנוי/ה. כשאתפנה אשב ואקשיב בתשומת לב..."

 

לפעמים, למרות שאנו קשובים אנו חוסמים את הילדים  מלפנות שוב.

הדבר קורה בעיקר כאשר אנו הופכים להיות מקשיבים פעילים....

כלומר, מספרים לנו  על אירוע שקרה – רק מתוך רצון לשתף – ואנו מייד מתגייסים לפעולה... אנו מייעצים – מציעים – וגורמים  ללחץ נוסף בעקבות האירוע...

הילדים  לומדים מהר מאוד שכדאי בעצם לא לספר, וכשאנו שואלים איך היה בבית הספר לענות : "כיף..."  וכך באלגנטיות מורידים  אותנו מהגב...

למרות הרצון העז שלנו לעזור – לעשות – עלינו לאפשר לילדים להתמודד גם עם מצבים קשים וגם עם רגשות שליליים. ברגע שאנו נותנים להם פתרונות – אנו משאירים אותם תלויים בנו – ילדותיים ונואשים.

אם אנו רוצים לחזק את תחושת היכולת שלהם  וגם את תחושת הערך העצמי, נשדר להם  – שאנו איתם – רואים את הקושי או את המצוקה ומאמינים בהם שהם ידעו להסתדר.

הדבר חשוב יותר מההתגייסות לייעץ.

 

ייעוץ ניתן רק כשאנו מתבקשים לכך – ונשתדל שהתשובות יגיעו מהילדים עצמם.

ברוב המקרים הילדים יודעים את התשובות לבד -  הם  בעיקר זקוקים ל"רוח גבית".

כל הזכויות שמורות לענת אשד