גבולות ב"תן וקח"
כתבה: ענת אשד   - יועצת להורים ולצוותים חינוכיים

התופעה של סחר בחפצים בין ילדים נפוצה בעיקר בין ילדי הגן. ישנם ילדים שמרבים להביא לגן או לכיתה ממתקים- מדבקות- קלפים ואף חפצים יותר יקרים. ילדים אלה מרגישים צורך לחלק מרכושם לילדים אחרים. למסתכל מהצד עשוי ילד כזה להצטייר כילד נדבן וחברותי- אבל אם נבחן את התופעה לעומק, נמצא בדרך כלל ילד שמתקשה ליצור קשר עם ילדים אחרים והחפצים הם מעין "קביים" עבורו.

כעיקרון,היכולת לחלוק ולתת היא חלק חשוב מניהול מערכות של יחסים.

בכל גילוי של חברות והדדיות יש "תן וקח". "אני נותן לך הקשבה ואתה נותן לי אכפתיות" "אני עוזר לך ואתה עוזר לי" .בגילאים צעירים החפצים משמשים משענת ליחסים. ישנם ילדים שמתקשים לבוא לידי ביטוי,והחפצים עוזרים להם למשוך תשומת לב. הילד לומד שכשהוא מחלק מדבקות כל הילדים מתייחסים אליו – ולכן הוא יעשה כל מאמץ להגיע לגן עם המדבקות האטרקטיביות. הפרשנות השגויה של הילד היא "רוצים את המדבקות – סימן שרוצים אותי".

ככל שהילד מתבגר מתחזק רוכש מיומנויות ותחושת ערך - היכולת שלו לתת נשענת פחות על חפצים מוחשיים ויותר על שיתוף פעולה - תמיכה רגשית – אכפתיות- עידוד- עזרה.

תצפיות על ילדים בגילאים השונים מלמדות שככל שהגיל עולה ילדים לומדים לרכוש חברים ולנהל איתם משא ומתן גם בלי צורך לתת דברים מוחשיים. ישנם ילדים שהצורך בנתינה ללא גבולות הופך עבורם לתנאי צר ולסגנון חיים- והם גדלים להיות בוגרים שמתקשים לסרב. כמובן שנדיבות היא תכונה חיובית – אבל כמו כל דבר ברגע שהיא נעשית ללא גבולות וללא חוש מידה היא עלולה להיות לרועץ.

הורים רבים שואלים את עצמם איך ניתן לגדל ילדים שידעו לחלוק אבל בגבולות הטעם הטוב.

כעיקרון - מיומנויות יחסי אנוש ותקשורת נכונה נרכשות במעבדה המשמעותית ביותר לחיים והיא התא המשפחתי את היחס הראשוני לחפצים מקבל הילד בבית ההורים.

ישנם הורים ששולחים את הילד לגן עם ממתקים ואומרים לו "תחלק וכך יהיו לך חברים.." יתכן שהמטרה שעומדת מול עיניהם היא חיובית. יתכן שהם חושבים שבכך הם מלמדים את הילד נדיבות- אבל בפועל הילד מקבל מסר שחברים ניתן לקנות.

 

ילד לומד בבית ההורים לבנות יחסים עם האחר. בבית ההורים הילד גם לומד את משמעות הנתינה.

ישנם הורים שנותנים משקל לחפצים וישנם שנותנים משקל ומשמעות לשיתוף פעולה.

הורה שמאמין שניתן ל"קנות" את שיתוף הפעולה של הילד באמצעות "שוחד" מעביר לילד שיעור על חשיבות החפצים. הילד לומד שיש משמעות לממתק או למדבקה ואת המסר הזה הוא מעביר לקבוצת השווים בגן . הורה שאומר לילד :"אם תסדר את החדר תקבל פרס" מעביר לילד מסר שלפרס יש חשיבות. סביר להניח שילד כזה ינסה גם הוא ל"שחד" ילדים באמצעות פרסים.

הורה שאומר לילד "בכך שסידרת את החדר גרמת לנו להרגשה נעימה" מלמד את הילד שניתן לגרום לאחרים להיות מרוצים ממנו בעשייה – בתרומה ממשית – ולאו דווקא בתרומה חומרית.

גם למשפחה המורחבת- לדודים ולדודות לסבא ולסבתא יש תפקיד ומשקל בהנחלת היחס למתנות- ולנתינה. שמעתי על סבא שאמר לנכדה "אם תתני לי חיבוק אתן לך מתנה". זה מסר שגוי. אסור בתכלית האיסור לחבר בין נתינה של חום חיבוק ואהבה ובין מתנות. ילדה כזו עלולה חלילה לשלם בנשיקות וחיבוקים עבור דברים שהיא תרצה לקבל.

הורים צריכים לעזור לילד ללמוד להבחין בין נתינה לאחר מתוך אכפתיות מהאחר ובין נתינה לאחר כדי לקנות אותו. על ההורים לעודד גילוי התחשבות- זו נתינה בוגרת.

במקום לומר לילד "כל הכבוד שנתת מהממתקים שלך לאח שלך- כך הוא יאהב אותך"

צריך לומר: "כל הכבוד שנתת מהממתקים שלך לאח שלך- יפה שראית שגם הוא רוצה".

כך הילד מתחיל להבין שבנתינה שלו הוא משמח אחרים- ולא משחד אותם.

ישנם הורים שמתוך רצון ללמד את הילד להיות נדיב מנסים להשפיע עליו לחלוק גם כשהוא לא רוצה.

המסרים של ההורים במידה והם חד צדדיים מלמדים את הילד שחשוב להתחלק והוא עלול – כדי למצוא חן- להיות ילד שמרצה את הסביבה ולכן מחלק משלו גם כשהוא לא מעוניין- או יותר גרוע- הוא חושש לסרב.

ישנם הורים שמכריחים את הילדים שלהם להתחלק. לפעמים מתוך רצון ללמד את הילד נתינה- ולפעמים מתוך תחושה שהם עצמם עומדים במבחן האם הם חינכו נכון את הילד.

כעיקרון- רצוי לאפשר לילדים לחוות התנסויות שונות. לאפשר להם להתחלק וגם לסרב.

אם מעבירים לילדים מסר שהם תמיד חייבים לחלוק הם עלולים לחלוק תמיד בלי שיקול דעת.

על ההורים לכבד סירוב של ילד לתת משלו. צריך לאפשר לילד לחוות גם מצבים שבהם הוא נותן וגם מצבים שבהם הוא מסרב לתת. חשוב שילד ירגיש שהוא זה שבוחר מתי לתת. חשוב שהוא לא יפעל מתוך אוטומטיזים. צריך לכבד את הבחירות שלו. רק תוך ניסוי וטעייה ניתן ללמוד מה מתאים וללמוד להפעיל שיקול דעת.

תופעה אחרת היא של ילדים שחומדים חפצים של אחרים – בכדי להשיג אותם הם יהיו מוכנים לשלם כל מחיר- גם אם הוא כרוך בעשייה של דברים אסורים- לשקר- לגנוב כסף מהארנק של ההורים או של האחים.

יעל אחת מהמשתתפות בסדנא להורות – שיתפה את הקבוצה שבנה בן ה- 8 לקח מהארנק שלה 500 ₪ וקנה באמצעותם קלפי משחק. היא הייתה מאוד מוטרדת מעצם העובדה שבנה לקח בלי רשות- לא סיפר לאף אחד ובנוסף גם לא היה מוכן להודות במעשה (למרות שכל העובדות הצביעו על כך שהוא זה שלקח את הכסף).

כשההורים מגלים שהילד לקח מהם דברים כדי לקנות חברים הדבר צריך להדליק עבורם נורה אדומה. הורים רבים מתרגשים מעצם השקר או הגניבה. הם מגיבים בכעס ועסוקים בעיקר במיגור התופעה של הגניבה ופחות בניסיון להבין מדוע הילד גונב.

על ההורים להבין שיש כאן ילד שמנסה למצוא שייכות ומקום משמעותי בקבוצה בדרכים שגויות.

יעל קיבלה הנחיה לעבוד ב2 מישורים. במישור המיידי להעביר לילד מסר שהמעשה הוא מעשה שלילי ולא מקובל עליה. להודיע לילד שהוא חייב 500 ₪ ולכן הוא יקבל משימות של עבודה (כמו שטיפת המכונית) כדי להחזיר את הכסף- אבל במקביל היא הבינה שעליה לבדוק מדוע הילד זקוק לקלפים כדי להרגיש בעל ערך בקבוצה. הפרויקט המשמעותי בעבודה עם המשפחה היה להעלות את תחושת הערך של הילד גם ללא הקלפים. ההורים עודדו את הילד להצטרף לחוג לשחייה. ההצלחה והעיסוק בשחייה גרמו לילד לשיפור הביטחון העצמי . הוא כבר לא היה זקוק לקלפים כדי למצוא מקום.

תמר בת ה- 5 הגיעה הביתה יום אחד מהגן עם בובת ברבי. היא סיפרה שמיה חברתה נתנה לה את הבובה במתנה. ההורים של תמר היו נבוכים. הם הבינו שיש כאן משהו לא תקין. או שתמר לקחה את הבובה בלי רשות- או שמיה נתנה את הבובה בלי רשות. הם יצרו קשר עם ההורים של מיה. התברר שמיה חזרה מהגן בוכייה כי היא לא מצאה את הבובה.

התסכול של ההורים היה גדול. הם ביקשו הנחיה איך לפעול. האם לבקש מתמר להתנצל?איך להעביר לה את המסר שאסור לקחת חפצים בלי רשות.

בעזרת ההדרכה ההורים הבינו שתמר עדיין צעירה מכדי להבין את המשמעות המוסרית של גניבה. הם התבקשו לשוחח איתה באמפטיה. להעביר לה את המסר שלגיטימי ונורמטיבי שילד ירצה משחק או חפץ של ילד אחר – אבל כפי שהיא לא הייתה רוצה שילדים אחרים ייקחו חפצים ששייכים לה - כך היא צריכה להבין שמיה מאוד אוהבת את הבובה שלה ומיה הייתה מאוד עצובה כשהיא לא מצאה אותה. הם ביקשו מהילדה לשתף אותם כשהיא משתוקקת למשהו ויחד הם יחשבו איך ניתן לחסוך ולקנות את הדברים.במקביל התבקשו ההורים לחזק את תחושת הערך של תמר.

ככל שילד יותר בטוח בעצמו כך הוא פחות נזקק לנחם את עצמו באמצעות חפצים.

הורים צריכים להיזהר מלשים תווית על ילד ולהצהיר שהוא ילד "נדבן" או ילד "קמצן". הילדים נמצאים בשלב שבו הם לומדים דפוסי התנהגויות שונים. הם מתנסים ובודקים. ילד שחווה שהנתינה שלו יוצרת אפקט חיובי ימשיך לתת ולהתחלק.

ישנם ילדים שלא מוכנים להתחלק כי דווקא אז מתחננים אליהם והדבר נותן להם תחושה של כוח.

לסיכום - ככל שהילד גדל ומתבגר כך המיומנויות החברתיות שלו משתכללות והוא לומד לרכוש חברים לאו דווקא באמצעות "קניה" שלהם דרך חפצים. המסר בבית צריך להיות שחברות היא פונקציה של אכפתיות- של חום- של שיתוף פעולה ולא רק של נתינה חומרית.

כל הזכויות שמורות לענת אשד