להיות מורים מעודדים
יישום העקרונות האדלריאניים בהוראה
כתבה:  ענת אשד
 
"העידוד כמוהו כהזנה
חוסר עידוד - הרעבה
ביקורת היא הרעלה"
(דרייקורס)

                                                                      

מטרת העבודה שלנו כמורים היא להצמיח ולחזק את התלמידים. המטרה נעלה, אך לא תמיד אנו יודעים לעשות זאת נכון.

ילדים שמקבלים עידוד  מקבלים כוחות להמשיך הלאה.
אלה ילדים שנפגשים עם עצמם באופן חיובי.תגובת המורה חשובה מאוד  עבור כל ילד ובכל גיל. מורה יכול להצמיח ולפעמים ,לאו דווקא מתוך כוונה רעה, לגרום לתלמיד תחושת נחיתות כאשר הוא מתמקד רק בצדדים החלשים שלו.
 

כולנו מכירים את הילדים שהפסיקו לצייר, כי התחילו לומר להם שהם לא מציירים יפה, וכדאי להם להשתפר.  או הילדים שמפחדים לקרוא בקול בכיתה כי הם מפחדים שילעגו להם.

כמורים אנו המראה של הילד – משקפים לו את יכולתו- ואם  לא נשדר לו שאנו מאמינים ביכולתו 
ונשקף לו את ההצלחות שלו - אנו  מרעיבים אותו.   כשאנחנו מבקרים כפי שאמר דרייקוס, אנחנו מרעילים אותו.


דרייקוס – תלמידו של אדלר -  בסיפרו "ילדים האתגר" כותב שהעידוד הוא בעצם הנושא החשוב ביותר בגידול ילדים.  חוסר העידוד הינו הגורם,לדעת דרייקוס, להרבה מן ההפרעות שבהתנהגות.

ילד שהתנהגותו שלילית  הוא ילד שהייאוש התגנב לליבו בגלל חוסר עידוד.

לעודד TO ENCOURAGE   משמעותו להפיח אומץ.

אנו נוטים לפעמים לעודד את המצליחים להתפעל מהם, לכבד אותם ומאידך, יש בנו נטייה להשפיל את הנכשלים להעניש אותם ולהתבייש בהם.

אדלר מציע ליצור אווירה של עידוד שממנה ייהנו כולם, אולם להשקיע מאמץ נוסף ואינטנסיבי דווקא בעידוד הנכשלים. תלמה בר-אב כותבת בספרה : "לגעת בחיים"  -"עידוד הוא כל מה שמעלה את ערך האדם בעיני עצמו".
 
מטרת העידוד לנטוע בלב:   אומץ,אמונה, אקטיביות, אופטימיות.

 ומאידך - חוסר עידוד יוצר: פחד,פסיביות, פסימיות, פקפוק

  
ביקורתיות:
 
"יהא לנו האומץ להיות בלתי מושלמים,ולהרשות לילדינו להיות בלתי מושלמים"
(דרייקוס – ילדים האתגר)

 ברוב ההרצאות והסדנאות שאני מעבירה – הגישה האדלריאנית מתקבלת באופן החיובי ביותר,

עד שאני מגיעה לביקורת על ביקורת..... גם להורים וגם למורים קשה להשתחרר מהביקורת.

"כיצד הילד ידע שהדברים שהוא עשה הם לא בסדר"?

 "כיצד התלמיד ינסה לשפר את ציוניו – אם לא אראה לו שהוא לא בסדר?....

הצורך לבקר נתפס, כנראה, כחלק מהתפקיד שלנו כמנחים וכהורים.
ברור שיש לנו תפקיד  ללמד ולהנחות – אבל השאלה היא כיצד עושים זאת? 

אפשר להעיר וללמד – ואפשר לבקר – וזה ההבדל.

ביקורת בדרך כלל נעשית באופן שמשפיל את המבוקר. היא מתמקדת בטעויות – ובשלילי:

כשאנו מבקרים אנו  שוללים:  "מדוע עשית זאת?"  "אתה לא מצליח..."  "כך זה לא בסדר..."

ברור שצריך לתת הנחיות לשיפור אבל צריך גם לתת אותם באופן שלא ירמוס את הלומד.


 "מחמיא ומשפר"... :

תמיד ניתן לשפר כל דבר שאנו עושים- אבל  אסור לנו לשכוח ולהזניח את חצי הכוס המלאה.

ראשית, בשביל הכוחות והערך העצמי נתייחס לדברים החיוביים שנעשו/ נאמרו..
ואח"כ נאמר כיצד ניתן לשפר- וגם אז נתייחס בעיקר לעשייה ולא לעושה.
התייחסות רק לשלילי – רק לאין – רק לכישלונות – מחלישה- הורסת את המוטיבציה להמשיך וגורמת
להסתגרות ופסיביות.

 
הרבה פעמים אנו שומעים את המושג : "ביקורת בונה"...
כדאי שכל אחד מאיתנו ינסה להיזכר מתי ביקורת גרמה לו תחושת ערך..??? מתי ביקורת בנתה אותו???

ביקורת גורמת לתחושה של :"אני לא שווה"...  "אין לי יכולת..."
והרי לא זו מטרתנו בבואנו לחנך ולהצמיח את הילדים.

 
תלמה בר –אב   מתייחסת לביקורתיות וטוענת שהילדים  מסיקים מהביקורת על המעשה שהם עשו  על אישיותם בכלל, וכך הם יכולים להרגיש לא מוצלחים ולא יכולים.
 

כדאי לזכור את דבריו של דרייקוס שביקורת היא תמיד הרעלה.

וכדאי גם לזכור ש"מי שלא עושה לא טועה"

אם נאמץ את הגישה שטעות זו הזדמנות ללמידה.
אם נאמץ את הגישה שדברים שנעשים לא כראוי לא נעשו בכוונה תחילה – אלא בטעות/ בחוסר ידע / מחוסר מיומנות...  נוכל אז  להיות הרבה יותר סבלנים וסובלנים לטעויות.


הערך העצמי:

ערך עצמי פירושו, כיצד מעריך האדם את עצמו וכיצד הוא רואה את מקומו בחיים- את יכולותיו ואת מגבלותיו.    ערך עצמי הוא גורם נלמד התלוי במושגי הסביבה.
ילד הגדל תוך כדי איסוף חוויות של כישלון  והוכחות לאפסות ערכו, לומד ומשתכנע, עם השנים, בחוסר יכולתו, בהיותו פחות מאחרים, בכך שאין לו מקום בטוח בחברה.
ילד כזה יהיה עסוק ,בדרכים השונות שפיתח, בהוכחות על מנת להבטיח לעצמו שהוא שווה ובעל ערך ולא יהיה פנוי למשימות החיים.
כל משימה  תהווה עבורו אמצעי לבדיקת כוחו וערכו, לא רק בחייו כילד, אלא גם בחייו כמבוגר.
אנשים המשוכנעים בערכם, הבטוחים במקומם בחברה, בשייכות שלהם אליהם עסוקים במשימות החיים, ביצירתיות ובהתלהבות.
הם חשים תחושה חברתית של שותפות ויחד- ואינם חוששים ממכשולים וכאב.
יש להם את עצמם ואת כוחותיהם ויכולותיהם.
המטרה של העידוד היא אפוא  להעביר  תחושה שאפשר להתגבר, להתמודד או לקבל את המציאות.

 
איך נעודד?
חובה עלינו לזכור שכל תלמיד ותלמידה שלנו זקוקים לעידוד.
כולם זקוקים לכך שנראה אותם – שנתייחס – שנציין את החיוב שבמעשיהם.
כולם זקוקים לחוויה של הצלחה.
כדי לעודד נכון חשוב מאוד להתייחס למעשים ולא לעושים.
הכלל שנכתב לגבי הביקורת – על כך שהילד משייך את המעשה לעצמו – תקף גם לגבי העידוד. כאשר אנו מחמיאים לעשייה –אנו מחזקים את כוחו ואת רוחו של העושה.
בגישה האדלריאנית אנו מבחינים בין שבח לבין עידוד – כשהעדפה כמובן היא לעודד ולא לשבח.

להלן ההבדלים בין שבח לבין עידוד:

השבח ניתן לעושה : "אתה חרוץ, חכם, גאון וכו'

העידוד ניתן למעשה:  "מה שעשית/אמרת  מצא חן בעיני..."

ככל שההתייחסות למעשה היא יותר ספציפית הדברים נשמעים יותר אמינים ופחות יוצרים לחץ וציפיות.  

 השבח:    ניתן למצליחנים      העידוד:  ניתן גם למצליחנים וגם לנכשלים.

השבח:  ניתן על העבר.   ובעידוד:  אנו מביעים אמון וקבלה שאמורים להפיח אומץ כלפי העתיד.

 כמורים  יש לנו הזדמנויות רבות לעודד.   אנו נותנים לתלמידים משוב כל העת.
חשוב מאוד שנקפיד להתייחס לתהליך ולהשקעה ולא רק לתוצאות.
ילד שהצליח במבחן  וקיבל ציון גבוה – הציון כבר מהווה עבורו עידוד ותחושת ערך.
הבעיה היא כשילד נכשל במבחן.
דווקא ילד כזה זקוק לעידוד.  לאמונה בעצמו.  יש לנו תפקיד כמורים לשדר לו שאנו מאמינים בו –ולהצביע בפניו על נקודות החוזק שלו.  
כדאי להזכיר לתלמיד שנכשל את ההצלחות שלו במקרים אחרים כדי לחבר אותו לכוחות.
כדאי להראות לו  בשיטה של : מחמיא ומשפר – היכן הוא כן הצליח  ויחד עם התלמיד לנסות ולהגיע לתובנה למה הוא זקוק כדי להצליח בפעם הבאה...

וכפי שאמר אדלר – לעודד את הנכשלים הרבה יותר קשה, אבל הם אלה שזקוקים באמת לעידוד...

כל הזכויות שמורות לענת אשד