מי גאון של אמא?
כתבה:  ענת אשד

 
במאמר זה ברצוני לטעון שציפיות גבוהות מדי מהילדים עלולות להשיג תוצאה הפוכה.
ילד שנדרש על ידי הוריו להצליח ולהגיע להישגים גבוהים, עלול להרגיש לחץ ופחד מכישלון.
הלחץ עלול להשפיע לרעה על הריכוז, ההשקעה והמאמץ ולגרום בסופו של דבר לכישלון.

לא עושה – לא טועה:

כמעט כל אחד מאיתנו מכיר ילדים שבצעירותם היוו הבטחה – אבל בשלב מסוים בחיים הרימו ידיים – "שברו את הכלים ולא משחקים..." ילדי הפלא שכשגדלו הפלא נעלם...
ילדים שלאחר הפסד אחד בחוג לכדורסל/כדורגל או ג'ודו מפסיקים להשתתף בחוג.
פגשתי ילדים שמרוב לחץ להצליח נעשו חולים. ב"אופן מפתיע" הם לא מגיעים למבחן – רק כדי לא להיכשל. כולנו מכירים את המבוגרים שנמנעים מעשייה כדי לא לאכזב לא את עצמם ולא את הסובבים אותם. אם אני לא עושה – אני נשאר בגדר הבטחה... אומנם הבטחה לא ממומשת – אבל נעים יותר לדעת שאני מסוגל מאשר להיווכח בכישלון. לפעמים עדיף לומר לעצמי: "אם הייתי לומד – הייתי בוודאי מצליח ומקבל 100 במבחן- אבל מכיוון שלא למדתי ולא השקעתי נכשלתי- ולא בגלל שאני לא מסוגל".
אחת הסיבות לכך שילדים אינם מוכנים להמשיך ולעסוק בתחום מסוים – היא חוסר היכולת להתמודד עם מצב של חוסר הצלחה. התופעה הזו עלולה לקרות לילדים שגדלו להורים שהפעילו עליהם ציפיות מוגזמות . כשהרף גבוה מדי, הילד מרגיש שאין לו מספיק כוחות להתמודד,ולכן לפעמים הוא יעדיף להימנע. ילד כזה הוא כמו אדם שעומד למרגלות הר גבוה ומרגיש שאין לו מספיק כוחות פיסיים ונפשיים לטפס. בכדי להצליח צריך להשקיע מאמצים. נכון שלפעמים ישנם מצבים של זכייה במפעל הפיס- ושל הצלחות ש"נופלות מהשמיים" – אבל הן מעטות.
רוב בני התמותה נדרשים להתאמץ כדי להגיע. גם המוכשרים ביותר מספרים על 10 אחוז של כישרון ו90 אחוז של השקעה – או כדברי תומס אדיסון: "גאונות היא אחוז אחד השראה ותשעים ותשעה אחוז של השקעה" .


הכוונות הטובות:

רוב ההורים משקיעים מאמצים במחשבה ובמעשה כדי לגדל ילדים מצליחים.
הרציונל ברור ומובן- ככל שהילד יצליח יותר – כך החיים שלו יהיו טובים יותר.
ישנם הורים שמשקיעים בכך ממרצם, מזמנם ומהונם . ישנם ילדים שחיים בתחושה שעליהם להשיג הישגים מרשימים. הצורך להוכיח להורים- ולעצמם- יכול לדרבן את הילד להתאמץ.
סביר להניח שילד שמאמינים בו ומשדרים לו שהוא מסוגל יפרע את השטר.
הורה שמציב רף גבוה לילד שלו, עושה זאת מתוך כוונה טובה ואמונה בתפקיד ההורי.
ההורה מאמין שבכך הוא משדר לילד שהוא מאמין בו. "אם אני מאמין שאתה מסוגל אז אתה מקבל ממני כוחות" כך חושב ההורה. הורה כזה מסמן לילד מטרה ומצפה שהילד יגיע אליה. לכן ההורה יספר לילד כמה הוא מוצלח- מוכשר- מסוגל ויכול. הורים עושים זאת במסירות ובחדווה ומרגישים שהם ממלאים על הצד הטוב ביותר את התפקיד ההורי שלהם. הם מאמינים שאם אומרים לילד שהוא "גאון" מחזקים את רוחו ונותנים לו כוחות. אלא שבהתייחסות ל"תכונות הנפלאות" יש אלמנט של החלשה. הילד מבין שמתפעלים ממנו והוא אמור לספק את הסחורה.
אבל מה קורה כשאני לא מצליח? האם גם אז ימשיכו להתפעל? והאם אז יקבלו אותי? ואולי בעצם מתאכזבים ממני ואני לא שווה כמו שהם אומרים?


הסכנה שבציפיות הגבוהות:
חשוב  לעשות ההבחנה בין ציפיות ובין ציפיות גבוהות.
כל ילד זקוק לדמות משמעותית שתאמין בו. ברוב המקרים אלה ההורים, אבל גם דמות של מורה / מדריך שמאמין בכוחות יכולה להביא אדם להישגים מעל הממוצע.
אם כך – אין שום פסול בציפיות. להיפך. אומלל האדם שאף אחד לא מאמין בו ולא חושב שהוא מסוגל. האמונה הזו היא מעין מראה. הילד רואה את עצמו בעיני המבוגר. אם המבוגר מאמין בו הילד מאמין בעצמו.

ספרי ההיסטוריה מלאים בדמויות שהצליחו והשפיעו על העולם.
ישנם אנשים מוכשרים שמספרים בביוגרפיה שלהם שהם חייבים את ההצלחה לדחיפה של ההורים. אביו של מוצרט לימד אותו לנגן כבר בגיל 3. אביו של בטהובן שלח אותו בגיל חמש ללמוד בתקווה שהילד הקטן יתגלה כילד פלא ויוכל לפרנס את המשפחה.
האמונה של ההורים בילד מחזקת אותו ונותנת לו כוחות. ילד שמרגיש שמצפים ממנו להתאמץ ולהצליח- מוצא את הכוחות להתאמץ רק כדי לא לאכזב. הבעיה היא כאשר ההורים מציבים בפני הילדים רף גבוה מדי. כשהציפיות המוגזמות הופכות להיות לסיר לחץ.
ישנם ילדים שהציפיות של ההורים מהווים עבורם אתגר קשה מדי להשגה. הם עלולים להרגיש כישלון בעיני עצמם. תחושת הכישלון עלולה להוביל אותם למצב שבו הם ימנעו מעשייה.

מכישלון לומדים:
היחס שלנו לכישלונות יכול להיות מהותי עבור הילדים.
אם נעביר להם מסר שרק "מי שלא עושה לא טועה" הם לא יחששו להתנסות ולהיכשל.
אם נעביר להם מסר שמכל כישלון אפשר לצמוח וללמוד – הם לא יסתירו את הכישלונות – כפי שעושים ילדים רבים. ילדים לא מספרים להורים על הכישלונות שלהם מהפחד לאכזב.
מאידך, ילד שלא עסוק כל הזמן בתחרות מול שאר הילדים – ובהישגים – יכול להתפנות לעשייה אמיתית.מכיוון שהוא לא בלחץ – הוא יכול להרשות לעצמו ליהנות מעצם העשייה – ובאופן טבעי גם להצליח בה – כי הוא הרבה יותר מרוכז- שלוו ובטוח בעצמו .
 
לחזק את הילד- להתייחס למעשה ולא לעושה:
מתוך רצון לחזק את הילד- לעודד אותו להכיר ביכולותיו- הורים מתלהבים ומעצימים כל פעולה מוצלחת של הילד. הדבר נכון אם הוא נעשה בפרופורציה.
בגישה האדלריאנית אנו מלמדים לעודד ולא לשבח. שבח מתייחס לעושה ועידוד למעשה.
כאשר ההורים בכוונתם הטובה לטפח את המוטיבציה של הילד ולהצביע על היכולות שלו מכריזים שהוא "מצייר כמו פיקאסו" "מנגן כמו שופן.." ו"משחק כדורסל כמו.." הם מפילים על הכתפיים הרכות של הילד משימה מאוד קשה ולפעמים מייאשת.
כדי להגיע למיומנות של פיקאסו/שופן/ו... צריכים לעבור הרבה שנים של עבודה קשה ושל אימון. ללא עבודה וללא מאמץ הכישרון לא יבוא לידי ביטוי.
בכדי להתמודד עם כישלון דרוש לאדם הרבה אמונה- בטחון עצמי- ובשפה האדלריאנית הרבה עידוד.
ילד מעודד הוא ילד אקטיבי שאינו פוחד לא להיות מושלם – שאינו נשבר ואינו מתמוטט מכישלון.
ההבדל בין ילד בעל תחושת ערך לעומת ילד חששן הוא בכמות חוויות ההצלחה שכל אחד צובר. ככל שההתנסויות בחיים וההצלחות גוברות על הכישלונות, עולה תחושת הערך של הילד ולהיפך.
תחושת הערך של הילד תעלה ככל שנתמקד בעשייה החיובית שלו- ופחות נחלק לו מחמאות וסופרלטיבים. ההתמקדות צריכה להיות על התהליך ועל ההשקעה – ועל הנכונות להתאמץ.
המסר של ההורים צריך להיות שכישלון הוא חלק מהתהליך. וההבדל בין אדם מצליח לאדם שנכשל הוא ביכולת להתמודד עם הכישלון ולהבין שהוא חלק מהחיים.

לסיכום:
• הורה הוא מעין לוליין.עליו להלך על חבל דק.
• עליו לשדר ציפיות – אבל לדעת מתי הן ציפיות גבוהות מדי.
לשם כך על ההורה להיות רגיש ולדעת עד כמה ניתן למתוח את החבל – כדי שהוא לא יקרע.
• הורה צריך לראות את עצמו כמראה של הילד שלו. הילד מסתכל על ההורה ולומד ממנו את ערכו.
כאשר ההורה משדר לילד שהוא מאמין בו וביכולתו הילד יוצא לחיים בתחושה של אמונה פנימית.

• על ההורה מוטל תפקיד חשוב והוא- לעודד את הילד ולהצביע לו על כוחותיו.
על ההורה ללמוד לעודד את הילד. אומנות העידוד היא לא דבר פשוט.
אם הילד נפל ונכשל על ההורה להתייחס לכוונה וללמד את הילד שאם לא עושים לא טועים.
על ההורה ללמוד להבחין בין שבח לבין עידוד .
• בעידוד מדגישים את החיובי, ואין מדברים על השלילי. בלי להוסיף "אבל...
• מתייחסים למאמץ – לעבודה- להשקעה ולא לתוצאה. "השתדלת, עשית, רצית חשוב שעשית כל מה
שיכולת...
• מתייחסים למעשה ולבעיה ולא לעושה: "חבל שלא הצליח לך, ולא – "אתה תמיד נכשל"..
• הצבת מטרות קצרות טווח, על פי יכולתו של הילד/ האדם, כל זאת כדי שיצליח וישאב כוחות מהצלחתו.

"בכישרון רגיל ועם התמדה בלתי רגילה,אפשר להשיג כל דבר"
- תומאס פ. בקסטון


כל הזכויות שמורות לענת אשד