על עונשים ופרסים
כתבה:  ענת אשד
 


הורים רבים מוצאים את שיטת הפרסים והעונשים יעילה.
מסתבר, שעבור הפרס הילדים מוכנים להתאמץ ולהתנהג כפי שמצפים מהם, (מה שמוכיח שהם מסוגלים...), וגם בגלל הפחד מהעונש הם מתאמצים.ברצוני לנסות ולשכנע   שלא כדאי להשתמש בשיטת הפרסים והעונשים.

שאומנם יש בשיטה זו רווחים לטווח קצר אבל מחיר כבד לטווח הארוך  –ולהמליץ על דרכים אחרות כדי להשיג את המטרה שהיא התנהגות ראויה.

מה אנחנו משיגים כאשר אנחנו מענישים?

  • "שקט תעשייתי"
  • שליטה.
  • ילד שנענש פעם אחת – יפחד מפני העונש שעומד לבוא – וישתדל לא הגיע למצב לא רצוי- כדי לא לקבל שוב עונש.
  • הורים מענישים חיים באשליה שההתנהגות הרצויה נגרמת בגלל שבתוך הילד נמצא " שוטר פנימי"  -  כשבפועל השוטר הוא ההורה והוא שוטר חיצוני.
  • ההורה מוחזק כדבר שצריך לפחד ממנו.
  • ילדים שמקבלים עונשים מפחדים לספר על טעויות שנעשו – אם בכוונה או בשוגג.
  • ילדים שמקבלים עונשים חיים בפחד – בהשפלה ובכאב.
  • הילד הנענש מקבל מסר מאוד ברור: "אני ההורה- אני החזק – אני הקובע – ואני גם המכאיב..." ואתה הילד:"חלש, מושפל, נטול הגנה – גם במקום שבו אתה אמור להיות מוגן – וגם מהדמויות שאמורות לשמור על ביטחונך."
  • כאשר לוקחים לילד דבר אהוב עליו - מכאיבים לו.
  • כאשר מונעים מילד לעשות משהו שהוא מאוד רוצה – מכאיבים לו.
  • כאב  הוא דבר משפיל.
  • ילד מושפל הוא ילד  שהולך עם כאב.
הוא ילד שלומד מניסיון מה יכול להכאיב לאחרים.  ולפעמים – כשהוא מוצא את ההזדמנות הנכונה – ובדרך כלל זה יקרה כאשר הדמות מולו תהיה כמובן יותר חלשה – הוא יביא לידי ביטוי את הניסיון שצבר.

 הורה שמעניש עושה זאת בדרך כלל מתוך חולשה. כאשר כלו כל הקיצים.
ההורה מנסה לשכנע – להסביר – אבל אין תגובה.   צועקים – כועסים – ובסופו של דבר  מענישים.
ואח"כ –  הרבה מאוד פעמים – מתחרטים -  ייסורי המצפון גואים – ואז מבקשים סליחה ומחילה מהילד...
הדינאמיקה הזו אינה תורמת לא להורה ולא לילד.  גם הילד מבין שההורה שמעניש אין לו בעצם פיתרון יותר מוצלח.
לפעמים, בגלל ההשפלה והתסכול – אין לילד שום רצון להשתפר ולהתנהג כפי שרוצים ממנו, ואז הוא ממשיך להפריע.
לאט  האפקט של העונש נחלש..     לילד פחות אכפת...  ואז ההורה גם נחלש.
הורה כזה יכול לשמוע את המשפט : "אז מה... תעניש אותי... כבר לא אכפת לי לקבל עונש..."
 

מה אנחנו משיגים כאשר אנחנו נותנים לילדים פרסים?

כפי שכבר נכתב, נעים מאוד לקבל פרס. שווה להשתדל עבור הפרס – ולהתנהג כפי שמצפים ההורים.
כמו עם העונשים גם הפרסים לאט מתחילים לאבד מהחשיבות שלהם.
אם בהתחלה פרס מסוים היה אטרקטיבי –  כדי שהילד ירצה להתאמץ, צריך לאחר זמן לשדרג את הפרס...
ילד שההתנהגות שלו מנוהלת בגלל הפרס – שוכח הרבה פעמים מה נדרש ממנו.
הפרס הוא שחשוב בעיניו – בעוד שההורה ממוקד בהתנהגות.
נניח שהורה נותן פרס לילד שמסדר את החדר שלו. לאחר זמן כשלילד נמאס לסדר את החדר – הוא יוותר על הפרס.
ההורה מנסה לפתות את הילד עם פרס יותר גדול ויותר אטרקטיבי. הילד לומד שכדאי לו לנהל משא ומתן – כי בסופו של דבר הוא ירוויח.   לאחר שהילד קיבל את כל הפרסים האפשריים. כבר אין צורך מבחינתו לסדר את החדר...
הגישה האדלריאנית- תוצאות טבעיות ותוצאות הגיוניות:
הגישה האדלריאנית בודקת מה המטרה של כל התנהגות.
אם ברצוננו לגדל ילדים בריאים – בעלי בטחון – שיהיה להם אכפת מהסובב אותם- שיטת העונשים והפרסים לא תעזור ליישם את המטרה.


הגישה האדלריאנית מצדדת  בכך שעל הילד ללמוד ולהבין בכוחות עצמו כיצד עליו לפעול – לטובתו  ולטובת הסובב אותו.

אם קר בחוץ והילד מתעקש לא לקחת סוודר. באופן טבעי הוא ילמד שבפעם הבאה כדאי לא להתעקש.
אם הוא מתעקש לא לאכול -  התוצאה הטבעית – כלומר  הרעב הוא שינצח בסופו של דבר.
תוצאה טבעית נלמדת ללא התערבות המבוגר.
תוצאה הגיונית דורשת התערבות.
אם הילד  מפריע בשיעור – התוצאה ההגיונית  היא שהוא לא יכול להמשיך ולהשתתף  ואולי גם להפסיד דברים שהוא אוהב...
 אם הילד מכה   – התוצאה ההגיונית היא הפרדה.

 
נחזור שוב לחדר הלא מסודר:
בשיטת העונשים:

הילד יסדר את החדר מתוך פחד,כאשר מאיימים עליו או מענישים אותו ,
או שהוא לא יסדר כי הוא כבר לא מפחד.
בשיטת הפרסים:
אם הפרס אטרקטיבי הילד יסדר.
 
בשיטת התוצאה ההגיונית :

ההורה יוצא מתוך נקודת הנחה שהמשחקים והחפצים  הם של הילד – ואת המסר הזה הוא גם משדר לילד.
אם החדר לא יסודר  – באופן טבעי התוצאה תהיה קושי למצוא את החפצים שהוא מחפש. הקושי הזה הוא בעצם "העונש" הטבעי שמלמד את הילד שאולי כדאי לסדר, כדי שבפעם הבאה הוא יוכל למצוא את הדברים .
כאשר ההורה מעניש או מאיים והילד מסדר בשביל ההורה – הוא לא ממוקד במטרה שהיא הצורך בסדר.
ההורים – הרבה פעמים מקלקלים את היחסים עם הילדים כדי להשיג התנהגות רצויה.
כדאי שכל הורה יבדוק  בשעה שהוא מתערב – אם הילד לא יכול להגיע למסקנות לבד.

 

אקח דוגמא נוספת   שיעוורי בית :  ( נושא שמצדיק מאמר בפני עצמו)
יש הורים שמציעים פרסים: תלמד ואז תוכל ללכת לסרט וכ'...
יש הורים שמאיימים עם עונשים: "אם לא תלמד – לא תקבל..".
ויש הורים שאומרים לילד: "שיעורי הבית הם שלך..." ואז במידה והוא לא מכין – התוצאה ההגיונית / טבעית  היא  הציון בתעודה.
בגישה הזו אנו מאפשרים לילד להיות ממוקד בשיעורים או בציונים – ולא בפרסים או בעונשים.

לסיכום:
שיטת העונשים והפרסים, כפי שכתבתי, היא אפקטיבית לטווח קצר.
לטווח הארוך – אם ברצוננו לגדל ילדים שפועלים מתוך אחריות פנימית – אכפתיות ושיקול דעת – עלינו להתנהג אליהם בכבוד.
כהורים עלינו, כמובן,  להורות ולהראות להם את הדרך הנכונה – להציע ולהסביר – אבל לאפשר לילדים לבחור את דרכם – גם לטעות בה – ולהגיע למסקנות באשר להמשך...
אם נאמץ אל ליבנו את שיטת התוצאות הטבעיות וההגיוניות – נאפשר לילדים להגיע להבנות   באשר לדרכי ההתנהגות שלהם- ואנו מקווים ומאמינים,שבכך אנו מאפשרים לילדים להגיע גם לבחירה נכונה.


כל הזכויות שמורות לענת אשד