משחקים באש - מתבגרים ומסתכנים
כתבה: ענת אשד 

המאמר התפרסם באתר שפ"י - השירות הפסיכולוגי הייעוצי של מדינת ישראל - למעבר לאתר שפ"י לחצו כאן 


דאגה וחרדה הן בנות לוויה ועסקת חבילה שמקבל כל הורה (יחד עם שמחה ונחת כמובן) מרגע שהצאצא יוצא לאוויר העולם. הדאגות הן רבות, סובייקטיביות ותלויות גיל. דאגות שקשורות בבריאות- באוכל- לימודים- חברים- מריבות בין אחים. אך בעוד שכשהילדים קטנים ישנה להורה תחושה (אשליה) של אפשרות של שליטה במצב (או בילד)- כשמגיעים לגיל ההתבגרות החרדות מתעצמות בעיקר בגלל העובדה המצערת שלהורה אין שליטה.

אין להורה שליטה עם מי הילד יוצא לבלות, או איך הוא מבלה. האם הוא שותה ומשתכר? לוקח סמים? נוהג בשכרות? מתפתה לדברים מסוכנים?אין להורה שליטה עם מי הילד משוחח בצ'אט- ובאיזה אתרים הוא גולש. אין להורה שליטה ויכולת להכריח את הילד ללמוד.

והמתבגרים? חלקם אכן בודקים גבולות. חלקם מסתכנים.

החדשות הטובות הן שלא כל המתבגרים מגיעים לקצה. לא כל מתבגר זקוק לשחק באש כדי לחוות את הריגוש שמתלווה לסכנה. מסתבר שישנם מתבגרים שנמצאים בקבוצת סיכון. נמצא קשר בין המתבגרים שנוטים להסתכן ובין תחושת הערך האישית.

ככל שתחושת הערך של המתבגר גבוהה יותר- ככל שהוא מרגיש שהיכולות שלו באות לידי ביטוי באופן חיובי- הצורך להתבלט באופן שלילי יותר נמוך. ולהיפך - ככל שהנער מרגיש יותר חלש כך הצורך בפיצוי יותר גדול. תחושת נחיתות היא תחושה שקשה לחיות איתה ועל כן הצורך לעשות מעשה. בגיל ההתבגרות הדרך שבה המתבגרים יכולים לבוא לידי ביטוי היא בתחום הלימודים. במידה והלימודים הם תחום שבו הנער מתקשה- סביר להניח שהוא ינסה למצוא אפיקים אחרים. האפיקים של שיכרות- ונדליזים- סמים הם מסלול התדרדרות של נערים שמתחילים מתוך צורך להרשים את הסביבה המשמעותית- את מעגל החברים.
לנוכח ההתנהגות השלילית של המתבגר המסתכן הורים רבים מרגישים חוסר אונים ותסכול.
 
סוג התגובות מתחלק ל- 2:

1. ניסיון לשלוט במצב בעזרת עונשים- עימותים- ויכוחים. "אני לא מרשה!"
2. ויתור - הרמת ידיים- "תעשה מה שאתה רוצה..."
 
 
ברצוני להציע דרך שלישית שהיא לדעתי שביל הזהב:
 
לגבי הדרך הראשונה של השליטה:
כהורים עלינו להבין שאין ביכולתנו לשלוט בילדים. אנחנו רק יכולים לנסות להשפיע- ולקוות שעשינו עבודה טובה. הניסיון לשלוט בילד הוא ניסיון חסר ערך. אין באפשרות ההורה להכריח את הילד לעשות שום דבר. ניקח את הלימודים כדוגמא. במידה והילד לא רוצה ללמוד אין באפשרות ההורה להכריח אותו . יתכן שההורה יצליח בדרך של פיתוי או באיומים להכריח את הילד לקום בבוקר וללכת לבית הספר – אבל אם הילד לא ירצה ללמוד- ההורה לא יוכל להכריח אותו לשבת ולקנות דעת.
 
גם הגישה של "הורות ליברלית" היא לדעתי גישה מוטעית.
הורה שמאפשר לילד לעשות ככל העולה על רוחו הוא על תקן הורה מזניח. הורה שאומר "שישתכר- לא נורא" או "גם אני לקחתי סמים..." הוא הורה שמועל בתפקידו ההורי.
 
הדרך המומלצת היא הורות משפיעה:
 
 על ההורה להיות בתמונה. להעביר מסרים מאוד ברורים של מותר ואסור. לומר לילד באופן שלא משתמע לשתי פנים- "לא לסמים- לשיכרות- לאלימות..." ומצד שני – אני סומכ/ת עליך שתדע/י לא להתפתות – לא להיגרר- לא להסתכן.
איך הופכים להיות הורה משפיע? זו משימה הורית שדורשת הרבה מאוד עבודה והשקעה. המתכון הוא תקשורת נכונה ומכבדת.
על ההורה לזכור שתפקידו לטפח את תחושת הערך של הילד בכך שהוא משקף לו את יכולותיו. ילד שמאמין בעצמו ימצא את הכוחות לא להתפתות למעשים שליליים.

כל הזכויות שמורות לענת אשד