הורים – מורים  -  מתבגרים
כתבה: ענת אשד | מורה במדרשה להנחיית קבוצות הורים
מנהלת פורום הורים  - מכון אדלר



בתקופת גיל ההתבגרות-   תקופת ביניים רגישה - שבה נסגרה הדלת לעולם הילדות ועדיין לא נפתחת דלת הכניסה לעולם המבוגרים  -  נושא הלימודים וההליכה לבית הספר עלול להפוך לנושא רגיש ובעייתי במיוחד.  התייחסות נכונה של המבוגרים: ההורים והצוות החינוכי- יכולה לעזור לצלוח את התקופה.

בית הספר והלימודים בתקופת ההתבגרות:

צריך להבין שלמרות שרוב ההורים והמורים מצפים שבגיל ההתבגרות ישקיעו התלמידים את מיטב מרצם בלימודים- עבור רוב המתבגרים הלימודים הם הדבר הכי פחות מעניין.

בני הנוער בגיל ההתבגרות מרגישים מסוגלים והיו  רוצים להשתלב  בעולם המבוגרים- אבל המבוגרים הודפים אותם.

הם מרגישים  יכולים - אבל המשימות שניתנות להם  לא תמיד קשורות באופן ישיר לעולם סביבם.

מבקשים מהם לשבת לקרוא ולכתוב- בעוד שהם רוצים לעשות- לתרום- להשפיע.

הם רוצים להתאמן ולהרגיש אחראים על עצמם ועל הסביבה- אבל הם תלויים בחסדי ההורים.  הם אינם עצמאים כלכלית – נדרשים לציית למבוגרים שדורשים מהם להתעניין בנושאים אנכרוניסטיים עבורם.

הם מתפוצצים מאנרגיה ומהורמונים- ונדרשים לשבת שעות בשקט בכיתה – להקשיב... ולהקשיב.... בעוד שהם היו רוצים לדבר ולדבר...

הם רוצים- זקוקים – צריכים להיות אקטיביים- משנים סדרי עולם- ומוצאים את עצמם יושבים שעות "קשורים" לכסא בכיתה או לכיסא בבית.

ניתן להמשיל אותם לספורטאי שנמצא על קו הזינוק – מלא אנרגיה ומוטיבציה – מחכה לשריקה – מחכה ומחכה ומכיוון שהיא לא מגיעה הוא עוזב את המערכה.

ישנם שמוצאים משמעות בעשייה בדרך חיובית בתנועות הנוער- וישנם שמרגישים את שכרון הכוח והיכולת בכך שהם   מתפרעים- הורסים- משתכרים - מתמרדים – לא לומדים.

תקופת גיל ההתבגרות היא שלב  מעבר בחיים מהילדות לבגרות.  זהו שלב של בדיקה וחוסר יציבות.  בני הנעורים הם כמו לוליין שהולך בחשש  על חבל מעל מים סוערים. הם  כבר לא שייכים לעולם הילדות ועדיין לא  הגיעו לצד השני של הנהר- לעולם המבוגרים.

הם מורדים בכל המוכר בניסיון לבנות עולם פרטי.

גם התלמיד הנוח ביותר בבית הספר היסודי שואל בחטיבת הביניים או בתיכון  את השאלה המתבקשת לשם מה?  "מדוע עלי ללמוד נושאים שלא מעניינים אותי?"

 

הורים ומתבגרים:

המשימה ההתפתחותית המרכזית בגיל ההתבגרות היא פיתוח זהות עצמאית ונפרדת.

לשם כך, על המתבגר  להתרחק מעט מבחינה נפשית מהוריו.

עליו להיפרד מהקשר הקרוב והתלותי בהם.    למרות שהתהליך ידוע- נורמטיבי ומתבקש- ובתיאוריה רוב ההורים מדברים על "משבר גיל ההתבגרות" כבר כשהילדים שלהם בני שנתיים- עדיין כשהם נמצאים מול המתבגר/ת הפרטי/ת מרגישים הרבה הורים תחושות של חוסר אונים- כעס- תסכול וייאוש .  הילדים וההורים עוברים במקביל תהליך מאתגר. במידה וההורים מתנהלים נכון- הם יכולים לדווח בסיפוק שהאתגר וההתמודדות מול המתבגר/ת הצמיח גם אותם. אבל ישנם, לצערנו, משפחות שתקופת המרד משאירה בהן פצע שאינו מגליד.

כדי לשרוד את תקופת גיל ההתבגרות על ההורים קודם כל לקחת נשימה ארוכה – ולהבין שיש
להם תפקיד.
 התפקיד ההורי  הוא מצד אחד לאפשר התרחקות – ומצד שני לשמור על קשר ותמיכה.

בתיאוריה זה נשמע קל- אבל בפרקטיקה המשימות האלה הן כלל לא פשוטות.

לא פשוט להורים לאפשר את החופש ואת ההתרחקות. הורים – חוששים בצדק- שההתרחקות תוביל את הילד למקומות שבהם הוא עלול לפגוע בעצמו. הפחד מהסכנות הופך את ההורים לשוטרים. לפעמים ההורים מגיבים בנוקשות רבה מדי שגורמת למתבגר להגיב באופן הרבה יותר קיצוני.
 
המשימה של ההורים היא למצוא את "שביל הזהב".  מצד אחד לאפשר ומצד שני להיות עם האצבע על הדופק. לתת לילד להתנסות אבל לדאוג  שחלילה לא  יפגע בעצמו.

דווקא בהתנהלות מול בית הספר הדבר אפשרי.  

ישנם הורים שמגיבים בלחץ ובפאניקה כאשר הילד שלהם מסרב ללמוד. התגובות הנוקשות נובעות בעיקר מחרדה לגבי עתידו הכלכלי של הילד. הם מאמינים שהמדד להצלחה בחיים הוא ההצלחה בלימודים.

 מצב זמני  של חוסר מוטיבציה ללימודים הוא מצב נורמטיבי- ועונה על הצורך להתרחקות. תגובה נכונה ולא מבוהלת של ההורים יכולה לעזור לאסוף כוחות ולשקם את המוטיבציה.

מוטיבציה היא פונקציה של תחושת יכולת. ילד שמפסיק ללמוד הוא על פי רוב ילד מיואש.
צריך לבדוק מה גרם לו להתייאש?
אולי מצבור של כישלונות?
אולי ציפיות מוגזמות?
אולי אכזבה במישור החברתי?

אנו בגישה האדלריאנית מאמינים שהפתרון האולטימטיבי לכל התחלואים הוא טיפוח תחושת השייכות.
תחושת שייכות נכונה נבנית משילוב של מספר פרמטרים: תחושת מסוגלות וערך-  תחושה של צמיחה וגדילה – תחושה של משמעות ותרומה – וצורך בהתייחסות אישית.


 כדי לעזור לנער/ה לחזור למסגרת וללימודים על ההורים לדאוג לבניית מערכת יחסים תומכת ונכונה.  זו עלולה להיות משימה כמעט בלתי אפשרית לביצוע עם נער שנסגר בחדר- לא מתקשר- לא מוכן לשתף פעולה. הדבר מתאפשר רק כאשר ההורה מבין שלמרות כל ה"קוצים"  בפנים נמצא ילד קטן ומבוהל שזועק לעזרה.

 
חוסר מוטיבציה הוא תוצר של קושי מסוים.  נער שבדרך כלל למד ונמצא במסגרת הוא נער שהפנים את חשיבות וערך הלימודים. אם הוא מפסיק ללמוד הוא מאותת שמשהו מפריע לו.  
 
במקום לבוא בטענות- בהאשמות- בביקורת – בכעסים ובניסיונות לכפות את הדעה והדרך , על ההורה לזכור שרק בדרך של עידוד- תמיכה- העברת מסר של אמונה בכוח וביכולת ניתן יהיה להחזיר את הנער/ה למעגל העשייה.  

המסר של ההורים  כלפי בית הספר והמורים הוא משמעותי ביותר.

הורים יכולים להרוס מוטיבציה ולסכסך בין מורה לתלמיד גם כשהם נמצאים מאחורי הקלעים.

שיתוף הפעולה בין ההורים והמורים חשוב ביותר לשיפור איכות ההוראה והלמידה- והרווחה הנפשית של התלמיד.    למרות התחושה  שבני הנוער מנסים לשדר ש"כאילו לא אכפת להם " מה חושבים ההורים, עדיין אם ההורה מעביר מסר של זלזול במורה – הדבר ישפיע על ההערכה של התלמיד  למורה ועל הנכונות שלו ללמוד.
 
הורה יכול  לעזור לשפר מערכת יחסים בעייתית בין מורה לנער מתבגר. במידה ונוצר קונפליקט הורה יכול לעזור להרגיע את הרוחות ולגשר בין הצדדים.  בכל מקרה – קונפליקט בין תלמיד למורה מצביע על קושי רגשי  - שדורש התייחסות וטיפול.

ישנם מצבים שהתלמידים חוזרים הביתה עם ציון גרוע או הערה לא נעימה. לפעמים  בכדי להסיר מעצמם את האחריות וההרגשה הלא טובה הם מטילים את האשמה במורה.

"המורה לא הסביר- לא עזר – מאשים סתם".... וכו'.      ישנם הורים  שהתלונות משפיעות עליהם ומעוררות את רחמיהם או את  כעסם.  יש הורים שהדבר משפיע עליהם גם לפעול. הם מתגייסים להגן על  "הרך האומלל".  הקושי של הילד מפעיל אותם, והם מסוגלים כדי "להגן עליו" להיכנס לעימות עם המורה.   

התפקיד ההורי הוא  לראות את התמונה לאו דווקא בעיניים הסובייקטיביות של הנער.

הכי חשוב- לזכור שבית הספר הוא מגרש האימונים לחיים- לכן לאפשר לילד להתאמן ולהתפתח- לא לעשות עבורו – אלא להיות שם בשבילו.

מורים ומתבגרים:

המשימה שמוטלת על מורי המתבגרים  היא לא פשוטה בתכלית.  

לצערנו – רוב בתי הספר אנכרוניסטיים ולא רלוונטים. את רוב תחומי הדעת  ניתן ללמוד באמצעות המחשב  או במסגרות מחוץ לכתלי בתי הספר – בדרך הרבה יותר אטרקטיבית.  הישיבה בכיתות אינה נוחה – האמצעים דלים.

למרות זאת - תפקידם של המורים בטיפוח הדימוי העצמי של המתבגרים הוא רב.

בתקופה שבה הנוער מתמרד ומתרחק מהמבוגרים הקרובים אליו- מההורים -למורה משמעותי יש פוטנציאל להשפיע ולחדור ללב הנער/ה.

ישנם מורים רבים שעושים עבודת קודש. מעבר לתחום הדעת שאותו הם מעבירים ומלמדים, הם מודעים לשליחותם החשובה ביותר והיא לעזור לתלמידים לגבש את זהותם, לצמוח להיות בוגרים יכולים  ועצמאיים.

כדי לטפח את תחושת היכולת – צריכים המורים לאפשר לתלמידים לחוות חוויות של הצלחה.

גם התלמיד שמתקשה במקצוע מסוים חייב לקבל הזדמנות להרגיש מסוגלות בתחומים אחרים.

על הצוות החינוכי לאפשר מגוון של אתגרים ותחומים עניין- כך שכל ילד יוכל למצות את מקסימום הפוטנציאל שבו.

פרופסור ויינשטיין  מומחית לפסיכולוגית חינוכית   מאוניברסיטת ייל כותבת בספרה :

Reaching Higher: The power of Expectations in schooling  " "   שציפיות נמוכות מצד מורים, הנאמרות לעיתים בהערות מקריות בכיתה יש להן השלכות הרסניות על הדימוי העצמי של התלמיד. הן מחלחלות לאורך זמן בהערכה העצמיות שלו ועלולות להשפיע גם על המשך לימודיו כבוגר בעתיד.  היא מציעה   להכשיר ולהפנים אצל המורים הן המקצועיים והן המחנכים את היכולת לשדר ציפיות חיוביות לעבר התלמיד ולטפח אצלו דימוי עצמי חיובי.

לצערנו, ממחקרו  של  יוסי  הראל   (1981) "תוקפנות כלפי בית הספר כפונקציה של רמת חוסר האונים של הפרט" עולה ש -

16% בלבד מן התלמידים דיווחו כי הם אוהבים מאד את בית ספרם.

37% דיווחו כי הם אוהבים את בית ספרם "במקצת".

29% מן התלמידים אינם אוהבים כל כך את בית ספרם,
18% דיווחו כי הם מאד לא אוהבים את בית ספרם.

בהשוואה למדינות אחרות בסקר עולה כי לנוער הישראלי יש התייחסות שלילית יותר לבית הספר משיש לנוער ברוב המדינות האחרות.

לדעתי- הנוער בישראל אינו מתלהב מבית הספר – בלשון המעטה – כי בתי הספר אינם מטפחים את תחושת השייכות.

תחושת שייכות נכונה מתקיימת במקום שבו האדם מרגיש נחוץ- יכול- משמעותי.

על כן -  בקביל למקצועות הליבה – לתחומי הידע התיאורטיים- על בתי הספר להפוך להיות בית ספר שמאמן לחיים. בתי הספר צריכים להפוך ולהיות רלוונטיים.

הייתי הופכת כל בית ספר למשק אוטרקי -   הילדים הם אלה שינקו את הכיתות ואת הסביבה- הם יעסקו בהוראת עמיתים-  יגדלו ירקות יכינו ארוחות- יטפחו יזמות-ירוויחו כסף - ויפתרו סכסוכים.

 אני מאמינה שאם בתי הספר ישימו דגש על טיפוח תחושת השייכות- ההתייחסות לבית הספר תהיה הרבה יותר חיובית- בכך  ימלאו בתי הספר  את תפקידם העיקרי  - הקניית כלים להשתלבות בעולם המבוגרים.

לסיכום:

על ההורים והמחנכים לזכור  שהנער בתקופת גיל ההתבגרות מתנדנד בהליכה על גשר חבלים במעבר מתקופת הילדות לעבר עולם המבוגרים.

עלינו  לאפשר לו להתנסות בהליכה – במידת הצורך גם ליפול- אבל לפרוס עבורו רשת בטחון כדי שחלילה לא יתרסק.


"בתוך הקושי שוכנת ההזדמנות" (אלברט איינשטיין).

כל הזכויות שמורות לענת אשד